הקשבה לצורך – מילים בוראות מציאות

יום אחד בלכתי ברחוב ראיתי ילד בערך בן חמש נופל מאופניו, הילד התחיל לבכות…
אביו, שהיה לידו, הרים אותו, ניגב לו את הפצע המדמם , סידר לו את בגדיו ואמר לו:
"אל תבכה, בנים לא בוכים . זה יעבור. בוא נלך לגן שעשועים"

מה דעתכם על התגובה של האב?

בואו נבחן את העובדות, כלומר רק את מה שניתן לקלוט באמצעות החושים שלנו,
מבלי לערב שום שיפוטיות או הסקת מסקנות

מה שאנחנו שומעים זה קודם כל האשמה על עצם התגובה הטבעית של הילד שהיא הבכי: "בנים לא בוכים"
שנית, יש רצון להשכיח את הכאב של הבן: "זה יעבור"
ושלישית, יש הצעה להסיט את הבן לעיסוק שיגרום לו הנאה: "בוא נלך לגן השעשועים"

בואו נבחן ביחד מה קורה אצל הילד אחרי התגובה של האב:

ראשית, התת מודע של הילד ייצרב באמונה שאסור לבנים להפגין רגשות, להראות חולשה
שנית, תיצרב בתת מודע האמונה שבכי הוא אמצעי להשיג משהוא טוב, משהוא נחשק
ושלישית, הצרכים שמאחורי הבכי לא נענו:
הצורך בהבנה
הצורך בבטחון
הצורך ברגיעה

אני מציעה תגובה שונה במקצת

בנסיון להבין את הרגשות והצרכים של הילד שמאחורי הבכי,
האב ישאל:
"אתה בוכה כי כואב לך? נבהלת?"

לאחר מכן, יסביר לבן:
שהנפילה לא היתה באשמתו – נפילות זה חלק מחוויית הרכיבה על אופניים.
שבסדר לבכות כשמרגישים כאב.
יקשיב באמפטיה לבנו ויציע לו לחזור לרכב על אופניו.

מה אפשר ללמוד מהמקרה הבנאלי הזה?

שצריך להזהר מהחינוך שמעניקים לילדים בגיל הרך כי האמונות שעל פיהן יתנהג האיש הבוגר
הן המסקנות שהוא הסיק מההתנהגות של הסביבה הקרובה בתקופת ילדותו.
אמונות אלה נצרבות בתת מודע והן יקבעו איך נרגיש ונפעל בחיינו הבוגרים
ואז הן תגרומנה לתופעות כמו רגשות אשם, קושי בהפגנת רגשות, קשיים בתקשורת ועוד.