שיפוטיות – תקשורת מקרבת

פעם פנתה אלי אמא חד הורית לבן 30.
האמא התחילה את סיפורה בכך שהיא מאוכזבת מבנה.
הבן לא מתקשר לשאול לשלומה .
רק היא דואגת לקשר ביניהם.
מתקשרת כל יום לשאול לשלומו,
מדי שבוע מזמינה אותו לארוחת שישי,
וגם אז הוא לא טורח להודיע אם הוא מגיע או לא,
לעתים רק ברגע האחרון מתקשר להודיע שהוא לא יכול לבוא, מבלי כל התחשבות במאמצים שהיא השקיעה בהכנות
כואבת ואובדת עצות, פנתה אלי…
לאחר שהקשבתי לסיפורה בהמון אמפתיה,
שאלתי אותה מה היא עשתה?
היא סיפרה שהחליטה לעשות כמוהו ולא להתקשר.
עברו עליה ימים ולילות קשים, עם הרבה סיפורים שעברו לה בראש.
כמו : "לא אכפת לו ממני, אני לא חשובה לו,
רק החברים שלו חשובים לו? אני בעצם אשמה באופן שבו חינכתי אותו, איפה טעיתי? למה זה מגיע לי?"
כעבור שבועיים, הבן מתקשר ואומר:
"אמא, נעלמת לי!"
האמא נעלבה מהמשפט והגיבה:
"רק אני צריכה להתקשר? גם אתה יכול"

לאחר שהקשבתי לה, שאלתי אותה –
מה היא יכולה לשמוע מתחת למשפט שהוא אמר?, והצעתי לה –
"אמא, אני מתגעגע"
"אמא, את חשובה לי"
ואולי "בואי נפגש"

רובנו שופטים ומאשימים את האחר מהר מאד.
מאז ומעולם חונכנו לחשוב במונחים של טוב ורע,
צודק או טועה, ראוי או בלתי ראוי ולהרגיש כעס, עלבון, אשמה או בושה.
במקום זה, בואו נקשיב בין המילים…
מה האדם השני רוצה להגיד באמת, מה הצרכים שלו שלא נענים?
אנחנו חייבים להפנים שבכל פעם שאנחנו מרגישים כעס, עלבון, בושה, אנחנו צריכים לנשום עמוק .
ולהבין שמה שבעצם שמענו זה "בבקשה"
אין הוא אלא אות וסימן לקריאה לעזרה למלוי צרכים שלא נענו.
ורגשות הכעס, העלבון והבושה יוחלפו באמפטיה וברצון לגלות את אותם צרכים.